<h1>שולחן של ארבע לרבינו בחיי שער שני</h1>
<h2>דף מז:</h2>
וכן יצטרך כשיאכל שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקב"ה על כל לוגמא ולוגמא, כענין שכתוב, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. וזה דומה למה שדרשו חז"ל, כל הנשמה תהלל יה, על כל נשימה ונשימה תן לו הלול. ותוכל ללמוד זה מדור המדבר כי בהיותם אוכלים המן היתה כונתם משוטטת בשכינה ומתבוננים בענוה, כי על כן חייבה החכמה שיהיה שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, כלומר אחד מעשר האיפה כטעם מצות המעשר, שהרי כשימדוד אדם תשע מדות ויפריש העשירי יתבוננו החכמים להתבונן בעשירית, שהיה המדה הנותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה. ומטעם זה אמרו, תשעה וקטן מצטרפין, כלומר מצטרפין בברכה על המזון לברך, נברך לאלהינו, הוא האדון המספיק מזון לכל בריה שיהיו כל ישראל באים לראות פניו להודות לו על הפרנסה שהוא מפרנס את עולמו, ולכך היו באים לפניו שלש רגלים בשנה: פסח, שבועות, סוכות, בחג הפסח שהוא חדש האביב וזמן קציר שעורים, ובחג השבועות שהוא זמן קציר חטים, ובחג הסוכות שהוא זמן האסיף שמאספין כל הפירות לבית, וזהו שכתוב, את פני האדון ה', אלהי ישראל, וכתיב, ולא יראו פני וגו', כלומר בלא קרבן, כי היו צריכים על כל פנים להביא עולה ושלמים, ועם זה היה העולם מתברך במזונותיו מתוך שפע הברכה מן המקור אל המעין, ומן המעין אל הגן, ומן הגן אל ארבע נהרות גן עדן שבעולם השפל אשר משם העולם לארבע רוחות מתברך על יושביו. נמצאת למד כי כשהאדם עומד על שלחנו והוא אוכל על המחשבה הזאת הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית, והנה היא חוזרת לעבודה עליונית שכלית, וזה טעם שכתב, בכל דרכיך דעהו, כאשר הזכרתי. ואם כן הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות, או כמצוה אחת מן המצות. וזה עיקר הכוונה בסעודת השלחן שהגוף ניזון בו ונוטל חלקו הגופני מן האכילה הגופנית, והנפש במחשבה הזאת דשנה ורוה ושבעה כמו חלב ודשן מן האכילה הודאית בדרכי השם ובנעימותו ית', ועל זה נאמר: ונחת שלחנך מלא דשן.
